פסק-דין בתיק ע"פ 5022/07

1.         ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום לנוער בירושלים בת"פ 647/05 (סגן הנשיא כב' השופט א' בן דור), אשר ניתנו ביום 19.7.07.

2.         בית משפט קמא הרשיע את המערער, לאחר שמיעת הוכחות, בביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"), ובחבלה במזיד ברכב, עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

3.         הרקע להרשעה של המערער נעוץ בסכסוך שכנים בין משפחתו של המערער לבין משפחתה של המתלוננת. בקטטה שארעה ביום 5.9.04, סמוך לשעה 23:00 ברובע הנוצרי בירושלים בין שתי המשפחות, נטלו חלק המערער ומשפחתו והמתלוננת ומשפחתה. בחלקה הראשון של הקטטה הכה המערער בטוריה שהחזיק בידו ברכבו של בעלה של המתלוננת, כאשר הבעל היה בתוך הרכב. בהמשך הכה המערער בראשה של המתלוננת. על מנת להתגונן מהמכה הרימה המתלוננת את יד ימין לעבר ראשה והטוריה פגעה באצבעה. בהמשך, רבה המתלוננת עם אימו של המערער כאשר כל אחת מהן משכה בשערות חברתה ושתיהן נפלו והתגלגלו על הרצפה. המתלוננת פונתה להדסה הר הצופים, שם נותחה בהרדמה מלאה. במהלך הקטטה נפגעה המתלוננת כמתואר בתעודה הרפואית מיום 15.9.04, שבה נאמר, כי הגיעה למחלקת כירורגיה פלסטית בשל שבר פתוח של בסיס הגליל המקורה של אצבע 4 מימין. כמו כן, נגרמו לרכבו של בעלה של המתלוננת נזקים. המערער כפר בעובדות כתב האישום וטען, כי לא תקף את המתלוננת בטוריה וכי לא גרם נזק לרכב של משפחת המתלוננת.

4.         בית משפט קמא העדיף את גרסת עדי התביעה, ובכלל זה, את עדותה של המתלוננת ודחה את גרסתו של המערער. בית המשפט לא הרשיע את המערער בעבירה של חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין מאחר שדר' צור תומר, החתום על התעודה הרפואית (החתימה האלקטרונית היא מיום 15.9.04 בעוד שהרישום נעשה ביום 6.9.04) לא היה יכול לקבוע ממה נגרמה הפציעה: מהחבלה עקב המכה של הטוריה או מהנפילה של המתלוננת, כאשר התקוטטה עם אמו של המערער. על יסוד האמור הרשיע בית משפט קמא את המערער בשתי העבירות הנזכרות לעיל.

5.         הערעור מופנה כנגד הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא וכלפי האמון שרחש לעדי התביעה, ולחילופין כנגד הרשעתו של המערער בשתי העבירות הנזכרות לעיל.

6.         נתנו דעתנו לטענות ב"כ הצדדים ואנו סבורים כי דין הערעור להידחות על שני ראשיו.    הכלל הוא, כי התערבות של בית משפט שלערעור בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, וזו תעשה רק במקרים יוצאי דופן. גם כאשר יש סתירות בעדויות, ערכאת ערעור אינה נוהגת, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים ובאמון שרחשה או לאו הערכאה הדיונית לעד זה או אחר. זו ההלכה הפסוקה, שיסודה בהוראת סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א-1971 (להלן -  "פקודת הראיות"):

"ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

                        וכך נאמר בע"פ 895/04 פלוני נ' מדינת ישראל (2004):

"הלכה מושרשת היא כי בדרך כלל לא יתערב בית משפט שלערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ... הטעם העיקרי להלכה זו נעוץ בכך שהערכאה הדיונית יכולה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מ'התנהגותם של העדים... ואותות האמת המתגלים במשך המשפט' כלשון סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ... אולם, ייתכנו מקרים שבהם יידרש בית משפט שלערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית משפט קמא וזאת אם נראה כי זה האחרון 'שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר' כלשונו של השופט בך בע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל (1990)". 

(ראו גם, מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה, 407).

נטייתה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים מיוסדת על שלושה אדנים: הראשון, לערכאה הדיונית שליטה ובקיאות בחומר הראיות; השני, לערכאה הדיונית יתרון, שכן היא ששמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, והשלישי, הניסיון רב השנים של שופטי הערכאה הדיונית בהערכת מהימנות העדים (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל (2004)).

לא זו אף זו, כאשר מדובר באירוע המתרחש כהרף עין עשויות להתקבל מפי העדים להתרחשותו, או אף מן המעורבים בו, עדויות שאינן תואמות זו את זו בכל תג ותו. חוסר התאמה כזה אין בו בהכרח כדי להוביל למסקנה, כי לא ניתן לסמוך עליהן או על אחת מהן, אם שוכנע בית המשפט כי מדובר בעדים מהימנים ובעדות שאינה מוטה. במקרה כזה רשאי בית משפט לדלות מאותן עדויות תשתית עובדתית שתהיה מוצקה דיה לשמש בסיס לממצאים ולמסקנות שבהכרעת הדין (ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' אושר כהן (2007)). עוד יש לזכור, כי כאשר מתפתחת קטטה אלימה קשה לשחזר במדויק את מהלכה, מה עוד שכל עד רואה את הזירה מזווית הראייה שלו (ע"פ 2895/07 דורון פרחי נ' מדינת ישראל
(25.10.07)).

במקרה דנן, הסתירות שעליהן הצביע ב"כ המערער הינן סתירות שאינן נוגעות בגרעין הקשה של עדויות עדי התביעה. למשל, המתלוננת לא אמרה בחקירה הראשית שכאשר היא ואמו של המתלונן משכו זו לזו בשערות היא נפלה, והגרסה הועלתה רק בחקירה נגדית, אך גרסה זו מצויה בהודעה שמסרה במשטרה ביום 14.9.04. אמנם בתשובה לשאלת החוקר חזרה בה המתלוננת ואמרה שהיא ואמו של המערער לא נפלו בעת שהתקוטטו, אך הערכאה הדיונית היתה רשאית להעדיף את גרסת הנפילה. יתרה מזו, המתלוננת ציינה מיד לאחר שנפגעה, הן בפני העדה ויקי והן בהמשך בפני חוקר שגבה את הודעתה בבית החולים, כי מי שפגע בה הוא המערער, וכי עשה כן באמצעות טוריה. המדובר באמרה ספונטאנית שהיא חלק  מה"רס-גסטה" (סעיפים 9 ו-10 לפקודת הראיות). עוד נוסיף, כי הקבלן פארס עבד אל טוף, שב"כ המערער ביקש להסתמך על עדותו, הגיע לזירת האירוע רק לאחר שהמתלוננת נפגעה מידי המערער, אך הוא העיד, כי ראה טוריה בידי אחד מילדי סאלם אבו חדיד, אבי המערער, וכי הלה התכוון להכות בטוריה.

באשר לפגיעה בטוריה של המערער ברכבו של בעלה של המתלוננת, אין לנו אלא להפנות לחוות דעתו של השמאי שקור מילאד ולעדותו בבית המשפט, ממנה עולה, שלא כל המכות ברכב הן תוצאה של תאונה וכי אכן יש נזקים לרכב שנגרמו בזדון. המערער אף לא טרח להגיש חוות דעת נוגדת מטעמו לסתור את חוות הדעת.

נוסיף, כי סעיף 57 לפקודת הראיות קובע: "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו סתירות" (קדמי , שם, עמודים 1608-1610). בית המשפט רשאי, חרף העובדה שהוא רוחש אמון לעד פלוני או אלמוני, לדחות ולא לקבל חלק מעדותו של עד. גם עד שבית משפט רוחש לו אמון עלול לטעות, או שבית המשפט סבור שאין לקבל חלק מעדותו. כך נהג בית המשפט לגבי נסיבות הפציעה באצבעה של המתלוננת. כאמור, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובהערכת העדויות של הערכאה הדיונית.

לאחר שעיינו בחומר הראיות ושמענו את טענות ב"כ הצדדים לא מצאנו מקום, בנסיבות מקרה זה, לסטות מההלכה האמורה. בית המשפט היה ער לסתירות, לכאורה, בעדויות עדי התביעה, אך לאור התרשמותו מעדי התביעה בכלל ובחיזוקים שמצא לעדות המתלוננת בפרט, קבע את הממצאים לחובת המערער. יתרה מזאת, הלכה פסוקה היא, כי אין חובה על בית המשפט להתייחס בפסק הדין לכל טענה הנטענת במהלך המשפט, אלא לטענות מהותיות בלבד. ובענייננו, מצאנו כי בית משפט קמא נהג כשורה כאשר התייחס ללוז הסכסוך ולא דן בסתירות לכאורה, שאינן נוגעות לליבת הקטטה, מושא כתב האישום.

לאור האמור, הערעור על קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית וממצאי המהימנות - נדחה.

7.         אשר לערעור על הרשעתו של המערער - אף כאן לא מצאנו מקום להתערב. בע"פ 8164/02 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 577, 583 (2003), בהתייחסו לשאלת הרשעתם של קטינים, אמר הנשיא א' ברק כהאי לישנא: